פסק-דין בתיק ת"א 35299-10-10

מבוא ועובדות מוסכמות:

1.         בפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו ייקבע כי התובע קיים את ההסכם אשר נחתם בינו לבין הנתבע ביום 21.2.10 (להלן: "ההסכם") וכי נגד תשלום הסכום הקבוע בהסכם הנ''ל הוא ייחשב כמי שסילק באופן סופי ומוחלט את חובותיו כלפי הנתבע.

2.         הנתבע הגיש נגד התובע תביעה כספית בבית משפט השלום בחיפה בת.א. 19443/06. ביום 4.12.06 ניתן פסק דין לפיו התביעה התקבלה והתובע חוייב לשלם לנתבע סך של 69,249.84 ש"ח ליום 25.10.06, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין").

3.         ביום 21.2.10 נערך ונחתם בין הצדדים בעלי הדין הסכם, הוא ההסכם נשוא התביעה, בו נקבע כי באם התובע ישלם לנתבע סך של 45,000 ש"ח במזומן עד ליום 1.5.10, תיחשב יתרת החוב בתיק ההוצל"פ כמסולקת ולנתבע לא תהיינה כל טענות או דרישות נגד התובע בקשר לחובו הנ"ל. כן נקבע בהסכם כי באם התובע לא ישלם את הסכום שנקבע בו ובמועד, הנתבע יהיה רשאי להיפרע ממנו את מלוא יתרת החוב בתיק ההוצל"פ ואשר עמדה נכון ליום 1.2.10 על סך של 137,794.79 ש''ח.

            יצוין כי מועד התשלום אשר נקבע בהסכם, 1.5.10, נופל ביום שבת בשבוע.

4.         התובע לא שילם לנתבע עד ליום 1.5.10 את הסכום שנקבע בהסכם וביום 2.5.10 פנה אליו טלפונית מר ניסים לזמי ממשרד ב"כ הנתבע (להלן: "ניסים") ובעקבות זאת התקיימה ביניהם באותו יום פגישה במשרד ב''כ הנתבע (להלן: "הפגישה"). בין הצדדים בעלי הדין מחלוקת לעניין תוכן הפגישה, ועל כך בהמשך.

5.         בבעלותו של התובע ואשתו דירת מגורים ובמועדים הרלוונטיים לתביעה ניהל בנק דיסקונט למשכנתאות הליך של כינוס נכסים ביחס לאותה דירה, ועו"ד יוסף ברינט מונה ככונס נכסים (להלן: "הדירה" ו " כונס הנכסים" בהתאם ).

            ביום 10.5.10 נערך ונחתם במסגרת הליך הכינוס הסכם לפיו מכרו התובע ואשתו לאחרים את הדירה. ביום 11.5.10 פנה כונס הנכסים לב"כ הנתבע במכתב בו הודיע לה כי מתוך התמורה אשר תתקבל עבור מכירת הדירה יש לסלק את החוב לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות, ולאחר מכן, במהלך התקופה 23.6.10 ועד ליום 30.6.10, יועבר לב"כ הנתבע מהיתרה שתישאר סך של 40,000 ש"ח לסילוק החוב של התובע (להלן: "מכתב עו"ד ברינט"). ביום בו התקבל מכתבו של עו''ד ברינט השיבה ב"כ הנתבע לכונס הנכסים כי התובע הפר את ההסכם וכי הנתבע עומד על קבלת מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ.

6.         התובע פנה למשרד ב"כ הנתבע במספר הזדמנויות על מנת להסדיר את המחלוקת ביניהם, אולם לשווא.

טענות הצדדים בתמצית:

7.         לטענת התובע, על אף כי הנתבע ידע שהוא מיוצג באמצעות עו"ד, הנתבע ניהל עם התובע מו''מ וחתם עימו על ההסכם ללא מעורבות עו''ד מטעם התובע. באם היה התובע מיוצג באמצעות עו''ד, הוא היה דואג להוספת תנאי בהסכם ולפיו איחור של מספר ימים בביצוע התשלום לא ייחשב כהפרה של  ההסכם.

            במהלך הפגישה שהתקיימה עם ניסים ביום 2.5.10 ביקש התובע להאריך את המועד שנקבע בהסכם לתשלום הסך של 45,000 ש"ח ב-14 ימים נוספים, וניסים הסכים לבקשתו. התובע ביקש מניסים לאשר בכתב את הסכמתו הנ''ל, אולם ניסים טען כי אין צורך בכך והתובע האמין לדבריו. הנתבע התכחש להסכמה הנ"ל לאחר שנודע לו ממכתבו של כונס הנכסים על מכירת הדירה והוא ביקש לגבות את מלוא החוב בתיק ההוצל"פ. התובע דבק בהסכם וביום 13.5.10 הוא התייצב יחד עם חבר ילדות העובד במבנה בו נמצא משרד ב"כ הנתבע, מר אלי קימלמן (להלן: "קימלמן"), במשרד ב"כ הנתבע וביקש לשלם לידי ניסים סך של 45,000 ש"ח, אולם האחרון סירב לקבל את הסכום ודרש תשלום מלוא יתרת החוב. כעבור יומיים שוב התייצב התובע במשרד ב"כ הנתבע והפעם בלווית גב' ליאת אלקיים (להלן: "ליאת"), וביקש לשלם לידי ניסים סך של 45,000 ש"ח, אולם שוב סירב ניסים לקבל את הסכום.

            התובע טוען כי לא הפר את ההסכם שכן במהלך הפגישה אשר התקיימה בינו לבין ניסים סוכם על הארכת מועד התשלום שנקבע בו ב-14 ימים, ואכן, בטרם הגיע מועד זה התובע ביקש לשלם את הסכום שנקבע בהסכם, אולם היה זה ניסים אשר סירב לקבלו. כן טען התובע, כי הנתבע נהג בהעדר תום לב שכן הוא התנער מההסכמה אליה הגיעו הצדדים משנודע לו על מכירת דירתו בהליך הכינוס וזאת מתוך אמונה כי יעלה בידו לגבות את מלוא סכום החוב בתיק ההוצל''פ.

8.         לטענת הנתבע, התובע ניהל עימו מו"מ בהעדר תום לב תוך הסתרת העובדה כי דירתו עומדת למכירה במסגרת הליך כינוס הנכסים, וטען כי בכוונתו לגייס כספים לסילוק החוב לנתבע באמצעות חברים ובני משפחה. לו ידע הנתבע על מכירת הדירה במסגרת כינוס הנכסים, הוא היה עומד על קבלת מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ ונמנע להתפשר עם התובע ולהסתפק בסכום הנמוך משמעותית מיתרת החוב הכוללת.

            מעולם לא נתן הנתבע או מי מטעמו את הסכמתו להארכת מועד ביצוע התשלום כפי שנקבע בהסכם. אמנם נכון, במהלך הפגישה ביקש התובע מניסים להאריך את מועד התשלום ב-14 ימים, אולם האחרון דחה את בקשתו על הסף ובמקום. לאחר קיום הפגישה התובע הגיע במספר הזדמנויות למשרד ב"כ הנתבע, אולם מעולם לא היה ברשותו הסכום שנקבע בהסכם, 45,000 ש"ח, וכל שביקש הוא להאריך את מועד תשלום הסכום הנ"ל,  בקשות אשר נדחו שוב ושוב על ידי ניסים. הנתבע מכחיש כי העדה גב' ליאת התלוותה לביקור התובע במשרד בא כוחו ביום 15.5.10.

ד י ו ן:

9.         במסגרת הדיון בתביעה העידו התובע, מר קימלמן וגב' ליאת מטעמו. מנגד, מטעם הנתבע העידו מר איתן פרל, מנהל קשרי חייבים ממרכז גבייה חיפה והצפון של הנתבע (להלן: "פרל") וכן ניסים.

10.        טענת התובע ולפיה סוכם בינו לבין ניסים על הארכת מועד ביצוע התשלום אשר נקבע בהסכם ב-14 יום, הינה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב. לפיכך, בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאנית, על התובע להוכיח טענתו בנדון באמצעות מסמך בכתב.

            במקרה דנן לא רק שאין בנמצא מסמך בכתב לעניין הארכת מועד ביצוע התשלום הקבוע בהסכם, אלא מהראיות אשר נשמעו במשפט עולה כי טענת התובע בנדון חסרת כל בסיס ודינה להידחות על הסף. אפרט להלן.